פסק-דין בתיק ת"א 3128/01

תביעה זו הינה תביעתן של שתי חברות, שעיסוקן בתחום היזמות בענף הבניה, כנגד הבנק אשר נתן את הגב המימוני לקבלן המשנה, אשר עימו התקשרו בחוזה לביצוע פרויקטים. לאחר שהתברר לבנק כי קבלן המשנה נקלע לקשיים פיננסיים, חתמו הבנק והקבלן על הסדר הבראה. הסדר זה לווה ע"י חברת בקרה אשר מתמחה בתחום הבראת חברות, על כן, תובעות החברות אף את חברת הבקרה ואת הבקרים באופן אישי.

התביעה כנגד הבנק עניינה בחינת היקפה של חובת האמון של תאגידים בנקאיים כלפי צדדים שלישיים, כאשר מלבד העדרו של חוזה ישיר, נוסף אף העדרו של הקשר הישיר.

כמו כן, התביעה כנגד הבקרים והבנק מעלה סוגיה נוספת והיא, בחינת מעמדם של יועצים מקצועיים בתחום הבראת החברות. היכן עובר קו פרשת המים בין בקרה ובין ניהול בפועל, אשר ייתכן ויגרור החלה של חובות נושאי משרה על כתפי הבקרים.

הצדדים לתיק ורקע עובדתי

1.         התובעות, חברת סלובר בע"מ וחברת רנדור בע"מ (להלן: " סלובר", " רנדור", " התובעות", " החברות" - הכל בהתאם לעניין) הינן חברות ישראליות העוסקות בייזום וביצוע פרויקטים הן בתחום הבניה והן בתחומים נוספים. סלובר הינה חברת בת של רנדור ומהווה חלק מקבוצת רנדור. שתי החברות מנוהלות ע"י מר שלמה ברוש והוא אשר נשא ונתן בשמן.

במהלך עסקיהן התקשרו שתי החברות בחוזים נפרדים עם חב' ארליך צבי - חברה לבניין בע"מ ח.פ. 511313397 (להלן: " חב' ארליך" או " החברה", לפי העניין) לביצוע שני פרויקטים אשר להם היו מחוייבים. בתאריך 18.5.1993 נחתם החוזה בין רנדור לבין חב' ארליך לבניית הפרויקט עבור "העמותה לקליטת עולי בולגריה ביפו" (להלן: " פרויקט יפו"). בנובמבר 1993 נתחם החוזה בין סלובר לבין חב' ארליך לבניית פרויקט " מצפה נוף" באילת (להלן: " פרויקט אילת").

בדיעבד, התברר כי כבר בסוף שנת 1993 החלה חב' ארליך להיקלע לקשיים כלכליים, ואת הדו"ח הכספי של שנה זו סיימה בהפסד של כ - 7,850,000 ש"ח. כפי העולה מעדויות הצדדים, כבר לקראת סיום המחצית הראשונה של שנת 1994 הבינו, הן החברות והן הבנק, כי מצבה של חב' ארליך אינו כפי שהיה. החברות ראו זאת בעיכוב העבודה בשני האתרים ובירידת איכות הבניה (כך לדבריהם), וייתכן שגם נשלחו אליהם עיקולים על שם חב' ארליך. הבנק, מצידו, החל להחזיר את המחאותיה של חב' ארליך, וביום 28.6.1994 הוגבל חשבונה.

בתחילת חודש ספטמבר הועבר הטיפול בחברת ארליך מידי הסניף בחיפה לידי נתבע 1 שהינו האגף לאשראים מיוחדים בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: " הבנק", " בנק לאומי"). מכאן ועד סיומה של פרשייה זו עברה תקופה קצרה ביותר, אולם מלאת אירועים ומחלוקות. לשם קבלת ההחלטה על אופן הטיפול בחברה זו מינה הבנק את נתבעת 2 - חב' גרניט הנדסה לתעשייה (להלן: " חב' גרניט"), לבחון את מצבה הכלכלי של חב' ארליך ולהמליץ בפני הבנק האם לפעול להבראתה של החברה או לפירוקה. את הבקרה ביצעו נתבע 3 - מר משה גרניט (להלן: " מר גרניט") ונתבע 4 - מר משה סגל (להלן: " מר סגל") שהינם מנהליה של חב' גרניט.

לאחר הגשת דו"ח הבקרים, בתאריך ה 9.9.1994, הוחלט בבנק לנסות ולהגיע עם חב' ארליך להסכם הבראה וזאת בעיקר מהטעם שהבנק עמד במצב של חשיפת יתר, מאחר שעודף התחייבויות של חב' ארליך על הביטחונות אשר היו בידי הבנק, הגיע לכ-8,000,000 ש"ח. לדברי הבקרים ניתן היה להבריא את החברה תוך שנה וחצי לערך.

מנקודה זו חלוקות הדעות. לדברי התובעות התנהלותו של הבנק היתה אחד בפה ואחד בלב. לטענתם המשיך הבנק להציג מצג של כוונה להבריא את החברה אולם כל מעשיו כוונו לריקון החברה מנכסיה על מנת למזער את נזקיו. מנגד טוענות הנתבעות כי כוונתם אכן היתה להבריא את החברה אולם מהלך זה הוכשל ע"י מר ברוש וזאת במטרה למזער את נזקיו, הוא, על חשבון יתר הנושים.

על אף המחלוקות בדבר סדר האירועים מכאן והלאה נראה בעיני כי לרוב המחלוקות ישנו מענה בחומר הראיות וכך הם פני הדברים:

אירוע מפתח הינו מפגשם של מר סגל ומר ברוש, ולאור חשיבותו גם נחלקות הדעות לגבי מועדו. לטענת מר ברוש אירע המפגש בספטמבר 1994 או ב 30.9.1994. לדברי הנתבעים, מפגש זה התקיים רק ב 5.10.1994. בעניין זה לא עלה בידי הצדדים להוכיח את טענותיהם, ייאמר כבר עתה כי החשיבות אשר מייחסים לתאריך הפגישה הינו מעבר לדרוש, ואין בו כדי לשנות את ההכרעה בתיק זה.

בתאריך 6.10.1994 הגיש מר ברוש את דרישתו הראשונה למימוש הערבויות אשר היו בידיו. כארבעה ימים לאחר מכן הסכים מר ברוש לעכב את דרישתו זו, אולם בתמורה דרש כי חברת ארליך תחתום על הסכם נוסף (להלן: " הסכם הביניים") אשר במסגרתו התחייבה לסיים את הפרויקטים של החברות. נספח א' של הסכם זה קובע כי התובעות לא תשתמשנה בהסכם זה נגד חב' ארליך אלא בקרות אחד מהמקרים המוגדרים בנספח שאחד מהם הוא הפסקת הליווי הפיננסי ע"י הבנק.

הסכם ההבראה בין הבנק ובין חב' ארליך נחתם בשני שלבים. בשלב הראשון נחתם ההסכם ע"י החברה וזאת ב 16.10.1994, אולם, השלב השני, שהוא חתימת הבנק, התעכב עד לתאריך 25.10.1994 וזאת לאחר חתימת הסכם הבקרה.

ב 23.10.1994 מודיע מר ברוש, בפעם השניה, על חילוט ערבויותיו וזאת לאור אי התקדמות הפרויקטים, על אף הסכם הביניים. גם את דרישתו זו מעכב מר ברוש לאחר שיחה עם מר ארליך ואף מסכים להקטנת ערבות הביצוע של פרויקט יפו ב 300,000 ש"ח.

במהלך הימים הראשונים של חודש נובמבר 1994 מתגבשת החלטה בבנק שלא להמשיך ולתת מימון לפרויקט אילת לאור הימנעותו של מר ברוש משיתוף פעולה עם חב' ארליך בנסיונם לממש את הסדר ההבראה וכן לאור היותו פרויקט הפסדי. להערכת הבנק, לאור נתוני הבקרים, ההפסד העתיד להיות מפרויקט זה גבוה מסך הערבויות שבידי סלובר.

מכאן ועד אמצע חודש נובמבר תופס כדור השלג תאוצה, מתקבלת הדרישה הסופית לחילוט הערבויות, נפתח הליך לעיכוב חילוטן, הערבויות מחולטות ומתחיל רצף של מכתבי האשמה הדדיים.

לבירור הנזקים שנטענו ע"י שני הצדדים הוגשה תביעה לבית משפט השלום, ובתחילת חודש דצמבר 1994 העביר בית המשפט את התובענה לבירור בהליך גישור בפני הבורר עו"ד שאול אלוני. פסקו של הבורר אשר ניתן ביום 15.2.1998 קבע כי חב' ארליך הפרה את הסכמיה עם החברות ועליה לפצותם בסך של 5,171,245 ש"ח. על אף זכייתן של התובעות בהליך הבוררות לא יכלו הן לממש אותו וזאת עקב מצבה החדלוני של חב' ארליך.

מטעם התובעות, העידו בפניי מר צבי ארליך, מר חיים צור ומר שלמה ברוש. מטעמם נתבע 1, העידו בפניי עו"ד צבי הרשקוביץ והגב' מינה קלרמן. מטעם נתבעים 2-4, העידו בפניי  מר משה גרניט  ומר משה סגל.

גדר המחלוקת

2.         להלן השאלות העומדות לפניי בתיק זה: